יום ד', יא’ בטבת תשע”ט
מתוך שיעורה של הילה וינטר לכבוד טו' בשבט ופרשת בשלח. נלמד מהאילנות על האמונה והתעוררות הלב שחבויה בימים הללו.

מַה נָאֶה אִילָן זֶה מסכת אבות פרק ג, משנה ז רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר (=שדה) זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. מקריאה במבט ראשון של משנה זו. מתעוררת תמיהה גדולה. אדם מהלך בדרך, ושונה- משנן לו איזו שהיא תורה תוך כדי הליכתו, ופתאום מפסיק ממשנתו, מפסיק מלימודו כי רואה אילן. רואים שיש ביקורת עליו, כאילו מתחייב בנפשו. מפליא! אדם שמתפעל מיופי הבריאה מתחייב בנפשו? איך ניתן להבין את המשנה הזאת? הרב צבי יהודה במקור הבא מסביר שהבעיה היא שהוא "מפסיק ממשנתו ואומר". בעצם, הוא לא רואה בזה דבר אחד- בתורה ובחיים. כאילו כעת הוא נפגש עם משהוא יותר יפה, נפרד מהתורה והוא מתפעל ממנו. הוא לא מבין שהכל זה גילוי אלוקות, התורה והבריאה, והכל בעצם אותו עניין. הרב צבי יהודה, לנתיבות ישראל, נויו של אילן מתוך שפע התורה תופס האדם את גילויו של הנוי הזה. 'מה נאה אילן זה', המופיע כולו בתורה ועל- ידה, שהיא גם כולה "עץ חיים למחזיקים בה". בהפסקת חיוניותו ממקור שפע זה מסתלפת פנייתו הנפרדת אל אותו הנוי מחוסר-החיים... בשייכות דבקותו הקיימת ועולה אל אותו מקור שפע – מתגלה כל הודו והדרו של הנוי הזה, והוא מתמלא תהילת מלכו של עולם, "אשר ברא בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם". ההתפעלות צריכה להיות דווקא מתוך התורה. זה משהו אחר לגמרי לראות את היופי, הנוי, כמשהו נפרד מהחיים, זה מחוסר חיים. בסעודת פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, ביקש רבי מנחם מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא. פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק. אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות... (ילקוט החכמה) זכינו ואנחנו נמצאים פה בארץ, ארץ אשר עיני אלוקייך בה, אנחנו יכולים לצאת החוצה, ולהתבונן באילנות... "כי האדם עץ השדה" - נתבונן בעצים מתוך הבנה שהבריאה והתורה- חד הם.איזו תובנה, מה ניתן ללמוד מהתבוננות על העץ? מה מספר לנו העץ?עובדה מפתיעה היא שכאשר יוצאים עכשיו בטו' בשבט לראות את האילנות, מגלים שהם בעצם מאוד מאכזבים... הם נראים יבשים, נראים מתים, ללא סימן וזכר לירוק, לעלים, לפרחים או לפרות. העצים ערומים לגמרי... נראים כאילו יבשו לגמרי, וזה הסוף... האמנם זהו חג לאילנות??? טו' בשבט מבחינה הלכתית, זה זמן החנטה של הפרי. מה זה אומר? שבימים האלה ממש מתחיל להיווצר הפרי. כמו תחילת הריון. על פני השטח לא רואים כלום, ההתרחשות המשמעותית הזו פנימית לגמרי ולא גלויה לעינינו. כמו שנאמר, שהדברים החשובים באמת, הם הדברים הסמויים מן העין. הרש"ר הירש בלשונו הפיוטית מבאר זאת כל כך יפה: רש"ר הירש, במעגלי שנה ח"ב המחשבה השגרתית מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר יחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו. אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים! ...ביום הולדת האביב בעיצומו של חורף - בט"ו בשבט - צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות הצמיחה שלהם... והנה שודדו הפרות, נקטפו, העלים קמשו ונשרו בשלכת, ויבואו רוחות הסתיו וסופות החורף הנועזות ותכרותנה אף את העלה האחרון, ... ועל אף כל זאת לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם חרף כל הפורענות הזו יחגגו יום זה בתוך תוכם בפנימיות לבם, ולנוכח פני החורף ומוראותיו, את חג תחיתם חג האביב. העץ מלמד אותנו דבר כלכך עמוק ומלא תקווה- גם כשהכל נראה לגמרי כחידלון , כסופי, כייאוש מוחלט, נראה שאין שם חיים, אין תקווה, מתחת לפני השטח מתחיל לפעום משהו חדש. אנחנו מסתכלים על העצים הערומים וחוגגים, כי אנחנו יודעים שמתרחש שם בפנים משהוא מאוד גדול, שעוד מעט יפרוץ. וזה מקרין גם עלינו. בתקופה הזו, באפרוריות של החורף, השגרה לפעמים משתלטת עלינו. אולי לעיתים עולה תחושה של יאוש. החג הזה בא להזכיר לנו שמתחת לפני השטח ישנה התחדשות, התחלה של צמיחה. בפנימיות הלב, בתוך תוכנו מתחיל משהו להתרחש. זה בשורה מאוד גדולה ומשמחת להסתכל ככה על העץ. מומלץ לאמץ אץ העצה הזו- להמשיך ללוות את העצים ולהתבונן בהם גם בשלבים הבאים, כשיקוף לנפשנו.. אם מסתכלים היטב בקצות הענפים היבשים, ניתן לראות בצבוץ קטן ורך של ניצנים קטנים, ובהתבוננות קבועה של שבוע אחר שבוע, רואים את השינוי, את הגילוי החיצוני המתהווה בהדרגה, את התפתחות וההתחדשות.איך העץ בתלבש בעלים ירוקים, בפרחים ולבסוף נושא פירות...עץ השקד (המכונה שקדיה), פורח בשיאו כבר עכשיו! הוא בעצם מגלה לנו את הסוד. בפריחתו היפיפייה הוא בא לספר לנו על הפריחה החבויה עדיין, אך מתחילה להירקם בעצים כולם. ראינו זאת שנה שעברה, וגם לפניה, כבר חווינו את התהליך.. יש פה עניין של אמון ואמונה שזה יקרה גם השנה, גם הפעם, תהיה צמיחה והתחדשות מתוך מצב החידלון הזה. העניין הזה של האמונה מובא בפרשה שלנו, בצד ההפוך- הספק. ישנו המדרש הידוע על אבא שהולך עם בנו לשוק ומרכיב אותו על כתפיו. כל דבר שהבן ביקש אביו קנה לו. פתאום בא מולם חבר של אביו והבן שואל אותו, ראית את אבא שלי? האבא שכל היום סחב את הבן על כתפיו וקנה כל מה שרצה, מתעצבן עליו, משליך אותו ארצה, מגיע כלב ונושך אותו. זה משל על בני ישראל. הקב"ה הביא להם את 10 המכות, קרע להם את הים הביא להם את המן והם שואלים " היש ה' בקרבנו אם אין" ואז מגיע עמלק. זה הכלב.. שמות יז, ז- ח הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם יש פסוק בספר במדבר, שקשור לחטא המרגלים, שמאוד דומה לפה במדבר יג, כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן הכלי יקר שם לב לדמיון זה בפסוקים ומתייחס לזה. כלי יקר שם ועל דרך הנסתר אמר היש בה עץ אם אין, דומה למה שאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין. כי לא היו ישראל מסופקים במציאת ה’ יתברך, כי לא נאמר היש ה' אם אין, אלא יודעים היו שיש ה', אבל היו מסופקים אם הוא בקרבם ומשגיח עליהם... כך רצה משה לחקור, אם הארץ ההיא יושבת בצל שדי, וארץ אשר עיני ה' דורש אותה תמיד... הדגש הוא על היש ה' בקרבנו, לא כתוב אם יש ה' אם אין. ברור להם שיש ה' שברא את העולם. רק השאלה היא, האם כל מה שקורה לי הוא מאת ה'? שום דבר לא הולך לי, ה' איתי?! הספק הוא על האמונה על ההשגחה, שכל דבר שקורה הוא לא מקרי, שהכל מכוון, שהכל לטובה.. השאלה היא לא מציאות ה' אלא על ההשגחה. עמלק הוא ביטוי חיצוני לספק הפנימי. מאפיין נוסף של עמלק, הוא העניין של הקרירות. עמלק הוא הראשון שהסכים לקפוץ לאמבטיה הרותחת, לבוא להילחם בעם ישראל ובכך לקרר את היראה שהיה לשאר העמים. הוא הקול הציני, שמקרר את ההתלהבות. אנחנו פוגשים את זה בחברה, ופוגשים את זה גם בתוכנו. את הקול הזה המקרר והמחליש את ההתלהבות. שמכלה כל חלקה טובה. יש לזהות את הקולות הללו שבתוכנו. מתעורר ספק באמונה, מתעורר עמלק הזה שמקרר לנו את עבודת ה'. איך מתגברים על עמלק? איך בפועל במלחמה הזו התגברו עמ"י מסכת ר"ה ג, ו וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים היו מתגברין, ואם לאו, היו נופלים. יש את עמלק שבא אלינו, איך מתגברים על עמלק שבתוכנו? להתמקד בנקודה פנימית. במבט גבוהה. בנקודה העליונה. לשעבד את הלב. איפה הלב נמצא? הלב לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות. וכמו שאמרנו קודם שהמחשבה משפיעה. ניתן ללמוד מהעצות של רבי נחמן, שאומר שבמקום להילחם במחשבה שלילית פשוט להזמין מחשבה חיובית. כי אדם לא יכול להיות בו זמנית עם שתי מחשבות. אז גם פה הלב לא יכול להיות בשני מקומות. צריך לשעבד את הלב למקום פנימי, למקום גבוהה. להתחבר לקב"ה, לפנימיות, לטוב, לאור. כשאת מתמלאת בעמלק, בספק, בייאוש. פשוט למלא את הלב שלך בטוב, באמונה, בחום הלב. כל הדברים שהם ההפך לעמלק. ממילא מתגברים. השם משמואל קושר לנו את הכל כל כך יפה. שם משמואל, בשלח, תרע"ד יש להתבונן בענין יום ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, הלא מה שהוא ראש השנה לאילן הוא דבר טבעי, שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל? ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ והפרי, ויש בו כח המחבר, ... והוא חיבור שמים וארץ, ומן דמותו של האילן בגשמיות נלמד על רוחניותו, ועל כן נמשל בו האדם, כדכתיב (דברים כ') "כי האדם עץ השדה", כי צורת האדם לחבר העליונים והתחתונים באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים. ...כי המצות בהתדמות פרי הגדל באילן, שיש בפרי כח רוחני המזין ומחיה את האדם... והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו... ובראש השנה פוסקין לכל איש כמה הארה אלקית תינתן בו... והנה כמו הגשמים הגשמיים מתגלית פעולתן באילנות אחר שליש השנה שעלה השרף באילנות, כן נמי מראש השנה ואילך... כשהגיע שליש השנה כבר נשלמה בחינת הלב שבאדם, ומכינים עצמם לד' פרשיות שבאדר ופורים וניסן וכו', שאז מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב... ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבחינת לב ולא בקרירות רוח ומצות אנשים מלומדה. המצוות הן מזינות את האדם. כמו שהפרי מזין את האדם. יש בהם כוח רוחני. כשיש איזו שהיא הארה אלוקית זה מעורר את האדם לקיים מצוות. טו' בשבט הוא שליש השנה. בשלב זה מתחילים לראות שיש תוצאות לפעולת הגשמים. בראש השנה פוסקים לכל אחד כמה הארה אלוקית תינתן לו. ומתי רואים שזה מתחיל באמת לפעול? עכשיו, בטו' בשבט. השפע הרוחני מתחיל לפעול על האדם. וזה מתחיל מהלב. בימים האלו מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב. וזה מתקשר לעמלק, שלא רוצים לעבוד את ה' בקרירות ומצות אנשים מלומדה. אלא מתוך התפעלות הלב, מתוך אמונה בהשגחה, בצמיחה. טו בשבט בשלח- הילה וינטר.docx